דרשה לשבת
מנכ״ל התנועה, הרב גלעד קריב
שבת שלום לכולם וחג תנועה שמח, חברי וחברותי, תלמידי תוכנית הרבנות של ההיברו יוניון קולג' והרב אופק מאיר, ראש התוכנית – תודה על קבלת שבת מופלאה ומרוממת נפש. הרבות דליה מרקס ואלונה ליסיציה, וכל חברי וחברות ועדת הסידור של מועצת הרבנים המתקדמים – תודה על מתנת הביכורים שאנו מחזיקים בידנו – פרק ראשון ומרגש מן הסידור ההולך ומתגבש – סמל וביטוי לחיותה של התנועה שלנו.
כידוע לכם, אחד מתפקידיו הבולטים של מנכ"ל התנועה הוא העיסוק המתמיד בגיוס משאבים, ואשר על כן בשעות האחרונות ערכתי סבב התערבויות עם רבים מבאי הוועידה על השאלה האם אעמוד בלוח הזמנים הדחוק שהוקדש לי לדבר התורה אם לאו. ומכיוון שהרוב המכריע של המתערבים בחר להמר על כישלוני, אני מתכוון בהחלט להעמיד לרשות התנועה סכום נאה ביותר לכיסוי הוצאותיה של הוועידה.
חברים יקרים,
לפני שתי שבתות עמדה לי הזכות להיפרד מהרב ראובן סמואלס ז"ל בביתו בעין הוד. ספרתי לו על הוועידה הקרבה ועל צפייתנו לבואם של למעלה מ-1200 משתתפים. ברגעים של צלילות וחדות חזר הרב סמואלס לזיכרונותיו מן הוועידה הראשונה של התנועה, שכונסה ביוזמתו וביוזמת חברים נוספים, בשנת 1965, ושנערכה גם היא בערב שבת ובמהלכה. מחיר ההשתתפות עמד על 10 ל"י שנשלחו בהמחאה לת.ד 6241 בחיפה, והתוכנייה השתרעה על עמוד אחד. בכותרת נכתב שהוועידה "תעמוד בסימן של בירור על הדרך של היהדות המתקדמת בישראל בצורה של הרצאות מרכזיות וויכוח כללי בהשתתפות החברים". לאחר שסיים לעסוק בענייני הוועידה הראשונה, בקש מכלתו, הרבה אילה סמואלס, שאת קהילתה, תפילת האדם בקיסריה, קבלנו היום רשמי לתנועתנו, להזכיר לו, אם יעמוד לו כוחו, לשוחח עם ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי על הצורך בבניית תיכון רפורמי בעיר. בעבורי, פגישה אחרונה זו עם הרב סמואלס, מענקי תנועתנו, היתה תזכורת מרגשת ומעוררת מחשבה לדרך הנפלאה שעשתה התנועה שלנו מימי ה-"בראשית" של ששה חוגים ליהדות מתקדמת ברחבי הארץ ועשרות בודדות של חברים המתכנסים לועידת היסוד ועד לימינו; ולא פחות מכך גם לכברת הדרך הארוכה שעוד נותרה לפנינו.
השבת הזו אנו חותמים את חומש ויקרא בקריאתה של פרשת "בחוקותי" המכונה במדרש "פרשת התוכחה". בפתחה – פסוקים ספורים של ברכה, והמשכה בשורה ארוכה, מגוונת ויצירתית להחריד של קללות, תוכחות ואיומים. חובבי הגימטריות ומשחקי האותיות שבין המפרשים מצאו כמובן דרך להציע שמספר הברכות עולה בעצם על מספרן של הקללות, אך לאלו המבקשים לקרוא את המקרא כפשוטו, נותרות למעשה שתי אפשרויות. האחת לאתר בפרשה את האמת המצערת והמוכרת לפיה "קשה לבנות" ו-"קל בהרבה להרוס"; השנייה, גם היא אמת, אך מן הזן המאתגר יותר, מציעה שלא אחת בכוחו של אור מועט להסיג חשכה גדולה, ושאם הברכות המועטות מנוצלות בדרך הנכונה ומתוך אמונה ותקווה בכוחן להתגבר על מצבור גדול של קללות.
ואולי מכיוון שאפשרות זו, של מעט מן האור המאיר חושך גדול, מאתגרת ומורכבת יותר מן האמת הראשונה, נחתמת הפרשה שלנו בדיני הערכין. מערכת דינים עתיקה המאפשרת לאדם להתחייב לתרומה לצורכי הקודש העומדת כנגד ערך חייו שלו עצמו או ערכם של חיי הזולת. ואם נתעלם לרגע מחוסר השוויון המגדרי המאפיין את פסוקי המצווה, המבחינים בין ערכו של גבר לערכה של אישה, הרי שפרשת "נדר הערכין", עוסקת בהתחייבותו הסמלית של האדם למסור את נפשו, להתחייב במלוא מהותו, הווייתו והכרת ערך עצמו, בכל עוצמתו וכוחותיו, לדבר המזוהה על ידו כקדוש, כנשגב וכראוי. לא קל להתגבר על ריבוי הקללות, באמצעות ברכה מועטה אולם במקום בו נושאי אותה ברכה מוכנים לשאתה במסירות, לגייס בעבורה את כוחות הנפש והגוף, להתאמץ בעבור מימושה – הדבר אפשרי. ואולי גם רמז נוסף טמון בעניין זה. על מנת להטות את כף הברכה מטה חייב האדם, חייבת הקהילה, להכיר בערך עצמו – עצמם. לדעת שהם מסוגלים לדבר ושלפעולתם יש ערך והשפעה ממשיים. לא על מנת לפתח גבהת לב ותחושת נינוחות ושובע, אלא על מנת לדעת שבכוחם להתגבר על המכשולים ולהכריע את הכף.
שני המוקדים האלה של דיני הערכין – הנכונות להירתם למשימה במלוא כוחנו, וההכרה העמוקה בערך של מעשינו – הם סוד כוחה של התנועה שלנו והאתגר הניצב בפנינו. בנייתה של תנועת חיים, הקמתה של קהילה, טיפוחו של גן ילדים או בית ספר, הובלתו של מפעל מעורבות חברתית או מאבק ציבורי ומשפטי הם מלאכות סיזיפיות. ההתמודדות הבלתי פוסקת עם הקטרוג, האפליה, חוסר השוויון והמכשולים המוצבים בכוונה בדרך, עלולים להוביל את היחיד ואת הקהל להמעיט בערך עצמם ופעולתם. תכליתה של ההתכנסות שלנו כאן הערב הזה היא לאשרר את הברכה הגדולה שאנו מביאים לחברה הישראלית, במיוחד בימים האלה, לעודד אותנו להכיר בערכה הגדול והחיוני של העשייה שלנו, ולהזכיר לנו שהדברים תלויים בראש ובראשונה בנכונות שלנו להמשיך ולהירתם למשימה.
בוועידה הזו אנו חוגגים רגעי ברכה והצלחה: קהילות חדשות, תכניות חינוך ובתי מדרש, הצלחות בזירה הציבורית, התרחבות המעגלים, היצירה המוזיקאלית השופעת ועוד דברים רבים אשר צריכים לחזק את תחושת הערך של מעשינו המשותפים; החברה הישראלית זקוקה מתמיד לקול של יהדות מתונה, אוהבת ישראל ואוהבת אדם באשר הוא אדם, אוהבת הארץ ואוהבת השלום; יהדות המחויבת לשוויון, להכלה ולצדק חברתי, יהדות האוהבת את מטמוניה הישנים של המסורת אך מודעת שלא אחת יש להוציא ישן מפני חדש. אתגריה הגדולים של החברה הישראלית בשנים האחרונות – אין טובים מהם על מנת להזכיר לנו את ערך עשייתנו ואת הסיבה להירתם לה במסירות. ואולם באותה נשימה אנו מזכירים לעצמנו בוועידה הזו וביתר הימים גם את הדרך הרבה שעוד פרושה לפנינו, ולא פחות מכך את הצורך שלנו להמשיך וללמוד, לבחון את עצמנו, להשתפר, להכיר בחולשות. פנינו אל עבר המשך תנופת העשייה והצמיחה במספר הקהילות, גני הילדים, סניפי תנועת הנוער, תכניות הצעירים ועוד, אך במקביל אנו נדרשים למצוא את הדרכים להרחיב את האוהל, לפגוש קהלים ישראלים חדשים ומגוונים, לא להיוותר אדישים לתהליכים שונים העוברים על החברה הישראלית, להוציא גם אנחנו לעתים ישן מפני חדש ולא להתמכר למוכר ולשגרתי. לשאול, לאתגר, לערער, להתנסות, או בלשונה של ההזמנה לוועידה הראשונה – "וויכוח כללי "בהשתתפות החברים". מי שמכיר בערך עצמו ומי שמכיר בברכה שהוא יכול להביא, במיוחד בימים של ריבוי קללות, אינו צריך לחשוש מכל אלה.
חברי וחברותי,
ל"ג בעומר מאחורינו ופנינו אל עבר חג הביכורים. הועידה הזו, יחד עם מועצת הרבנים שלנו, או מניפים שלוש מתנות ביכורים בדפוס: סידור ליל שבת המצוי בידיכם. "הניגון שבלב" – אוגדן הברכות והזמירות שתמצאו על שולחנות השבת בעוד זמן קצר, והפרסום החדש של מצע העקרונות ליחסי דת ומדינה בהוצאת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, המוקדש עובדת מלאת 120 שנים לפרסום ספרו של בנימין זאב הרצל: מדינת היהודים. שלושה פרסומים המייצגים את הזירות השונות והמגוונות בהם אנו מבקשים להביא את ברכתנו לחברה הישראלית: ביתו של היחיד, ביתה של המשפחה הישראלית; בית הכנסת וזירת החיים הקהילתיים, והזירה הציבורית – כיכר העיר, בית המחוקקים וכס המשפט. בכל אחת מן הזירות האלה רבו מעשינו. בכל אחת מהן רבים מאד המעשים שעוד נדרשים מאתנו. לחם חוקם של ארגונים הוא להכריע באיזו זירה עליהם לפעול. לחם חוקה של תנועת חיים, כתנועתנו – למצוא בעדינות ובתבונה את הדרך לפעול בכל זירות חיינו, לעשות בהם מעשה, להשמיע קול להביא בהן ברכה.
בעוד שנתיים ימים, בערב שבת פרשת בהעלותך תשע"ח (1 ביוני 2018 למניינם), כשנתכנס לקבלת השבת של הוועידה הכ"ג, נאחז וודאי לא בטיוטא אלא במהדורה השלמה של סידורינו החדש. גורלם של פרקי השירה העברית המופיעים כיום בשערו האחרון של סידור העבודה שבלב - טרם הוכרע. יתכן וימצאו דרכם אל דפי הסידור החדש ויתכן ולא, שהרי כבר אמרנו: "ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו". אך בן אם יקר ההדבר ובין אם לא, שיר אחד תוך האסופה ימשיך להיות בעבורי תזכורת לברכה, למחויבות, למצווה ולשכרה.
וכך כתב אברהם שלונסקי:
אַדִּיר עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמִּצְווֹת הַגְּדוֹלוֹת!
כָּל יָרֵחַ – הִלָּה. וּבְשִׁפְעַת כּוֹכָבִים
מְפַסְּגִים הַלֵּילוֹת בַּסֻּלָּם הַגָּבּהַּ.
לַמְּדֵנִי אַתָּה הַנָּבוֹן,
הַאוֹגֵר אֶת הַטַּל אֲגָלִים-אֲגָלִים
לְהָפְכָם לְצַמֶּרֶת וְחִרֶשׁ, -
לְכַתֵּף הַקְּטַנּוֹת,
לְדַקְדֵּק בִּקְטַנוֹת,
וּבִיגִיעַ נוֹסְעֵי-אֵל-גְּרַנוֹת
לְרַנֵּן:
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ!
בָּרוּךְ עֲמָלָם שֶׁל עוֹשֵׂי הַמּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת!
שלא נתייאש מיום קטנות ולא נחשוש ממעשים גדולים. שנמשיך לעשות מצוות גדולות ומצוות קטנות, ולרנן – מה גדלו מעשיך. מה גדלנו מעשינו
ויהי נועם יי אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.